נקודה מהזוהר לפרשת ויחי

גם הזהר, כמו מקורות רבים בחז"ל ורבים מהפרשנים עוסק בשאלה מדוע פשרת ויחי היא "פרשה סתומה". שאלה שכל קורא בתורה מתחבט בה רבות כאשר הוא מחפש את ההתחלה של הפרשה כשהציבור לוחץ. מדוע בעצם אין שום הבדל בין פרשת ויגש לפרשת ויחי, או (אם נענה על השאלה בכך שנאמר שהחלוקה לפרשות שבוע היא חלוקה בבלית מאוחרת יחסית), בין הפרשיה המסיימת את פרשת ויגש לפרשיה שמתחילה את פרשת ויחי. מדוע הן צמודות כמו שני פסוקים?

הזהר עונה על כך תשובה מפתיעה מאוד, לעניות דעתי- "רבי שמעון אמר, מהכתיב לעילא, וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד וכתיב ויחי יעקב... (ונעבור לתרגום)- "לא שייך להפריד בין הפרשיות, כמו שהם היו קיימים בתפנוקי מלכים וקיבלו עינוגים ומחמדים לעצמם, כך יעקב היה חי בתקופה זו בתפנוקי מלכים וקיבל עינוגים ומחמדים... בכל ימיו היה יעקב בצער, אחרי שירד למצרים חייו נקראים "ויחי", ראה את בנו מלך, את בניו צדיקים וכולם בתפנוקים גדולים... ולכן לא הפריש הכתוב בין ויפרו וירבו מאוד לבין ויחי".

הקשר שחייב את הצמדת שתי הפרשיות, לפי הזהר הקדוש, הוא העובדה שבשתיהן מדובר במצב מאוד טוב של עם ישראל, מצב שבו הם בתפנוקי מלכים, עינוגים ומחמדים (כך על פי תרגום הסולם, ניתן לתרגם אחרת את המקור, אני מניח, אבל הכיוון ברור). והאמת, ציפיתי לכך שההמשך יהיה ביקורת נוקבת. זה מה שיש לעם ישראל לעשות? להתענג במצרים? זה מה שקושר את הפרשה של יעקב אבינו לפרשה הקודמת לה? העונג? תפנוקי המעדנים? אולם נראה שהזהר רואה בכך מצב אידיאלי עליון ולא מצב של התבהמות. מצבו של יעקב בשנים האחרונות מאפשר לו ראייה עמוקה (בהמשך הזהר ממשיל זאת למצב של יין הנח על שמריו), ורוח הקודש.